הספירה לאחור להשמדת ישראל

For an English version of this post click here.

סבב הלחימה האחרון נגד החמאס הוא שלב נוסף בהידרדרות האסטרטגית החדה של ישראל. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הכריז על ניצחון; באותו זמן, המנהיגים אנשי-החמאס של עזה רוקדים ברחובות. אחמד באראקאת, חבר בכיר בחיזבאללה, הכריז ש “הספירה לאחור להיעלמה של היישות הציונית מהאיזור החלה”. למרבה הצער, נתניהו טועה ובאראקאת צודק.

אם הניצחון נמדד בגופות ובתים הרוסים, אזי הוא שייך לישראל. אבל אם נבחן את המצב האסטרטגי הכללי, מה שנמצא הוא הידרדרות הדרגתית במעמדה של ישראל, הן מבחינה צבאית והן מבחינה דיפלומטית. אחרי האינתיפאדה האחרונה, אויביה של ישראל הבינו שפיגועי התאבדות לבדם לא יכולים להשיג את המטרה שהציבו לעצמם – השמדתה של המדינה היהודית. לכן הם פתחו במהלך תלת-חזיתי, שמשלב פעילות צבאית וטרוריסטית מוגבלת עם פיתוח וייצור נשק להשמדה המונית ועם מלחמה תקשורתית חסרת-פשרות, שנועדה לבודד את ישראל וליצור את האווירה הבינלאומית הנחוצה להשמדתה. הם הצליחו בגדול בכל שלוש החזיתות.

באשר לפעילות הצבאית והטרוריסטית המוגבלת, לאחרונה ספגה ישראל מטחי טילים מעזה שנורו ע”י חמאס; מטחים מלבנון, שנורו ע”י חיזבאללה; ומטחים מסוריה, שנורו ע”י תערובת של צבאות המורדים וצבא סוריה. וכל זאת – בתוך שבוע אחד בלבד. קוניטרה שבסוריה, ממש על גבול ישראל, נפלה לידי כוחות המזוהים עם אל-קאעידה. אלמלא השתלט הצבא המצרי על קהיר, ישראל הייתה עומדת גם בפני אל-קאעידה במדבר סיני והאחים המוסלמים במצרים. הלולאה מתהדקת.

מבחינה כלכלית, כמה מנהרות לא-יקרות על גבול עזה וכמה אלפי פצצות מרגמה ורקטות, גם הן זולות, עלו לישראל מיליארדי דולרים ואף הצליחו, ליומיים, לסגור את נמה”ת בן-גוריון. הבידוד שישראל הייתה נתונה בו היה כמעט מוחלט.

כל זה מתאפשר מכיוון שישראל נלחמת עם שתי ידיה קשורות מאחורי גבה. מרוב דובים, מנהיגיה הצבאיים והפוליטיים לא רואים את היער. הם לא עיכלו את העובדה שכוח הוא חסר תועלת לחלוטין למי שאינו מסוגל לשאת אותו. ספציפית, הכוחות הניצבים כנגד ישראל השקיעו מיליארדי דולרים במלחמה תקשורתית חסרת פשרות שמטרתה דה-לגיטימציה ובידוד של המדינה היהודית. הם הצליחו מעבר לכל הציפיות. כיום, ישראל היא מדינה מנודה הלכה למעשה.

אפילו בימיו הגרועים ביותר של משטר האפרטהיד בדרום-אפריקה, איש לא קרא להשמדתה של המדינה. הקריאה הייתה אך ורק לחילופי המשטר. המצב שונה בכל הנוגע לישראל. סטודנטים ואנשי סגל “פרוגרסיביים” באוניברסיטאות ברחבי העולם קוראים בגלוי להשמדת המדינה היהודית. למגיני ישראל נותר רק לקטר: “למה מותחים ביקורת על ישראל, ולא על משטרים רצחניים כמו אלה של סודן ושל סוריה?” במילים אחרות, הטוב ביותר שחבריה של ישראל מסוגלים לעשות עבורה הוא להעמיד אותה בחברתם של רוצחי-עם.

התקשורת הבינלאומית מציגה את ישראל כאויבת השלום, כזו שמערערת את היציבות הבינלאומית וכמשטר גזעני וקולוניאליסטי, המטווח ילדים ערביים בתור תחביב. הסטריאוטיפים הכמו-נאציים והאנטישמיים ביותר הוצאו ממגירותיהם, נוערו היטב ויושמו על המדינה היהודית ע”י אנשים מכובדים-כביכול. מסביב לעולם, מפגינים ימניים ושמאלניים עומדים כתף אל כתף וקוראים “מוות לישראל”.

בפרוורי פריז, יהודים נאלצים לנהל קרבות רחוב נגד אספסוף התוקף בית כנסת על מתפלליו. בדרום-אפריקה, פוליטיקאי אחד קורא לאלימות “עין תחת עין” כלפי ההנהגה היהודית של דרום-אפריקה ב”תגובה” על המלחמה בעזה. באנגליה מורידים מוצרים כשרים ממדפי סופרמרקט, כדי לא ללבות את זעמה של האוכלוסייה המקומית.

ומה עושה ישראל לגבי המלחמה התקשורתית שמאפשרת את כל זה? שום דבר. בעוד הקמפיין האנטי-ישראלי ניזון ממיליארדי דולרים, ישראל משקיעה אפס. היא מבזבזת מיליונים על טנקים וכלום על תקשורת. אויביה משקיעים מיליונים בתקשורת, וכמעט כלום בטנקים. המלחמות שההנהגה הישראלית מנהלת שייכות לראשית המאה העשרים. אויביה לוחמים את מלחמת המחר, לעיתים קרובות בכלים הלא-טכנולוגיים, הידידותיים לתקשורת, של האתמול. “נאו-פרימיטיביזם” זה כולל עריפת ראשים ביוטיוב ושיטות דומות אחרות. כלומר, ישראל נמצאת אולי בקדמת ההיי-טק; אבל אויביה נמצאים בקדמתה של הלחימה הפוסט-מודרנית.

מנהיגי ישראל עדיין מחזיקים ברעיון החביב שמלחמת התקשורת היא בעצם עניין של “הסברה”. ממשלת ישראל אף מעסיקה “מומחי הסברה”, וכך גם הסוכנות. שועי הארץ מאמינים שהדרך הנכונה לנהל את המלחמה התקשורתית היא לממן כמה עובדי ממשלה, שתפקידם “להסביר” לעולם מדוע ישראל צודקת ואויביה טועים. כמעט כמו להילחם במטוסי F-16 באמצעות רוגטקות. וברצינות, גישה זו חושפת את פשיטת הרגל המוחלטת של החשיבה האסטרטגית של ישראל. בעצם, מנהיגינו עוד לא הבינו שמה שמוצג ב- CNN וב- BBC חשוב יותר מהמתרחש ברחובות עזה. אם תנצח באחרון ותפסיד בראשון, אתה הלוזר הגדול. יהיו ברשותך אולי טילי Hellfire, אבל לא תוכל להשתמש בהם; ואם כן תשתמש בהם, נשיא ארה”ב לא יחדש עבורך את המלאי – כי הוא צופה ב- CNN, או, לכל הפחות, יועציו עושים זאת. פשוט אי אפשר לנצח במלחמה על הקרקע אם לא מנצחים במלחמת השידורים. המלחמה מהסוג השני לא קשורה כלל ל”הסברה”, וקשורה לחלוטין לכוח אסטרטגי.

אבל זה עוד לא הכל. המציאות היא שמלחמת התקשורת, אפילו אם ישראל תצטרף אליה, לא מנוהלת בתנאים שווים. האידיאולוגיה והתרבות של ישראל יוצרות שטח מת בשדה הראייה של מנהיגיה. פשוט אין להם את הכלים להבין אנטישמיות. היא קיימת, היא אמיתית והם לא רואים אותה. שום מדינה המוקפת בחיזבאללה, אל-קאעידה, חמאס ודאעש לא הייתה צריכה לפתוח במלחמה תקשורתית כדי “להסביר” לעולם שהיא גרה בשכונה בעייתית – מלבד ישראל. פרוגרסיבים מגניבים לא מרשים לעצמם לקרוא להשמדתה של שום מדינה בעולם – מלבד ישראל. האמת היא שהמלחמה התקשורתית שאויביה של ישראל מנהלים נגדה מופנית כלפי עולם שמוכן, רובו ככולו, לקלוט את המסר. פחות משבעים שנה אחרי שמיליון ילדים יהודים נשרפו בליבה של אירופה, הרעיון של לוחמים יהודים המגינים על ילדיהם עדיין נתעב בעיני מיליוני אנשים.

ובאשר ל”חברים” של ישראל, החדשות אינן טובות. רוב העולם עומד נגד המדינה היהודית, ובעוד קהילות יהודיות עתיקות נעלמות מעל פני האדמה מתימן עד אפגניסטן ומיוון עד פולין, קהילות מוסלמיות אנטי-ישראליות גדלות אקספוננציאלית. שילוב זה של גורמים חברתיים מבטיח שרוב המדינות בקהילה הבינלאומית יעבדו קשה מאוד בעתיד הקרוב על מנת להציב את ישראל בבידוד ששום מדינה לא התמודדה איתו עד כה. מדינות כמו קנדה הן יוצאות מהכלל, אם כי במציאות תמיכתה של קנדה נשענת על הנהגתו המתמשכת של אדם אחד בלבד – סטיבן הארפר. כשהוא ילך, הוא ייקח איתו את תמיכתה של קנדה. ובאשר לארה”ב, מה שמכונה “הלובי הישראלי” – כלומר, האוכלוסייה היהודית של ארה”ב – מתפורר לנגד עינינו. היהודים של ארה”ב הולכים ומתבוללים. אפילו אם הם מגדירים את עצמם כיהודים, ישראל אינה בראש מעייניהם של רובם. למעשה, רבים מהם יוצאים מגדרם כדי להוכיח שהם קודם כל אמריקאים ע”י שפיכת קיתונות של בוז על המדינה היהודית. אחד הגורמים הבודדים לתמיכתה הנמשכת של ארה”ב – תהיה זו כשתהיה – אינו כוחו של הקול היהודי, אלא כוחה של הקהילה הנוצרית האוונגליסטית. גם זה יעבור. הכוחות האנטי-ישראליים בקהילה האוונגליסטית – טיפוסים מיושנים מסוגו של ג’ימי קרטר – צוברים כוח. רבים ינטשו את ישראל. כבר עכשיו יש בהם שטוענים שה”יהודים האמיתיים” של התנ”ך הם הפלסטינים, ושהישראלים הם “הרומים שצלבו את אדוננו”.

אם נראה לכם שנשיא ארה”ב, אובמה, נוקט כלפי ישראל ביחס פושר, עוד יבוא יום – ולא ירחק – שאובמה ייראה כמו ציוני ימני בהשוואה למי שיישב בבית הלבן. יבוא נשיא חדש, אחד שגדל על CNN ולמד בקמפוסים אנטי-ישראליים. הוא לא רק יסרב להעביר טילים לישראל; הוא אף יחמש את אויביה.

זה אינו מדע בדיוני. זהו מדע. אם העולם רואה בך מדינה משמידת-עם, הוא ישאף להשמדתך. מה שבדיוני הוא דווקא העולם בו חיים מנהיגי ישראל. העולם של נתניהו – בו אנטישמיות לא מהווה גורם משפיע, בו אמריקה תומכת בישראל ובו החמאס אכן הפסיד למרות החגיגות ברחובות עזה – הוא פרי דמיונו.

נתניהו וחלק מחברי הקבינט שלו – נפתלי בנט הוא דוגמה טובה – מאמינים שהופעות ב- CNN והתנצחות עם כריסטיאן אמאנפור הן מהותו של שימוש טוב בתקשורת. הם לא מבינים שהופעות אלה – וה”כיפים” שהן מביאות להם מפמלייתם – חסרות תועלת. הם לא יכולים לנהל מלחמה בעזה ע”י הצנחת זוג שרי קבינט אל שדה הקרב. הם גם לא יכולים להילחם במלחמה תקשורתית ע”י התפארות בשליטתם בשפה האנגלית ב- CNN. כלומר, אם היא לא תיכנס למלחמה הזו, ישראל תמצא עצמה פגיעה יותר מאי פעם בעבר. וזה יקרה בחודשים הקרובים – בדיוק בזמן להפיכתה של איראן למעצמה גרעינית.

אז הנה המסר שלי למנהיגי ישראל ולתומכיה: לא מאוחר מדי. התחילו להילחם במלחמת התקשורת, או שאנו ניפול מובסים – ובקרוב.